אריאל המתוקה שלי בת השלוש כל הזמן רוצה לבחור.
היא בשלב (הבלתי) בו היא בוחרת כל דבר –
איזה גרביים לגרוב (לא בהכרח זוג תואם), איזה נעליים לנעול (שוב לא מחייב זוג תואם),
באיזו כוס לשתות, באיזו צלחת לאכול, באיזו שמיכה להתכסות, באיזה סבון לסבן אותה,
היא אפילו בוחרת את המלפפון המסוים (לעיתים הרקוב) שהיא רוצה מהמקרר.
הבחירה מקנה לה שליטה, ביטחון, שקט,
תכל'ס, עם כמה שזה מעייף אותי לפעמים, אני מבינה אותה –
ומשתדלת רוב הזמן לבלוע את הרוק ולאפשר לה בחירה,
או לסתום את האזניים מהבכי כשזה לא מתאפשר.
דרכה שמתי לב כמה הבחירות שלי הופכות עם הזמן להרבה פחות כיפיות,
הן בדרך כלל מלוות בפחד, באשמה, בלופים של מחשבות על ההפסד ממה שלא בחרתי.
שלא לדבר על שהרבה פעמים אני מוותרת בכלל על אפשרות הבחירה,
וזורמת בנתיב שמישהו אחר סלל, כי הוא נהוג, כי צריך, כי אוי ואבוי ממה יגידו.
בתור ילדה קצת רק קצת גדולה, נכנסו לחיים שלי מילים מפוצצות כמו 'אחריות', 'מחויבות' ועוד שלל מילים מפוצצות, אבל הן באמת לא באות על חשבון בחירה, זה סתם תירוץ שלנו הגדולים.
אז מהמורה השנייה שלי בת השלוש,
אני לומדת לבחור. לנסות לחיות את החיים שלי הכי קרוב למה שאני רוצה.
לא לוותר לעצמי בבחירות.
וזה ממש שיקי לשים גרביים שהן לא זוג!
ולקטנה הזו רק אגיד – אל תפסיקי לבחור. זה נכון 😊