מתחיל לחפף

שמרתי על כמה חודשים רציפים, בהם אני כותב מדי יום פוסט בבלוג שלי.
בימים האחרונים שמתי לב להתרופפות. 
הרצון שלי לכתוב בכל מחיר, לא משנה, השעה או רמת העייפות – פוסט עולה.
מרגיש כבר פחות דחף עז. מאפשר לעצמי קצת לחפף. אני שם לב בדיבור הפנימי שלי, על הסיפורים שאני מחרטט את עצמי – ״אז תכתוב מחר בבוקר״, ״היה לך יום מטורף״, ״בכל מקרה אף אחד לא קורא אז אפשר קצת פחות״.

נכון יש לי סיבה לירידה, אני בתקופה סופר אינטנסיבית (בקטע טוב, כן) מלאה ביצירתיות במהלך היום, ומרגיש פחות צורך להגיע לבלוג ולשתף.
אבל…ופה האבל הגדול בשבילי, בדיוק בנקודות האלו שאני מתחיל לחפף ולספר לעצמי סיפורים, חלקם יכולים להיות נכונים דרך אגב. שם זה בדיוק האיתות לחזור לתלם. כי קיימת סיבה שהחלטתי לכתוב כל יום, לא כי אני צריך! לא כי אני רוצה להיות מפורסם!

אני רוצה לכתוב כל יום כסוג של עוגן בשבילי, הכתיבה עושה לי נעים בגוף.
כתיבה היא ביטוי בשבילי, הדרך לעבד מחשבות, להרגיע את עצמי, להיות במודעות, להקליל את עצמי.
לכן, גם בתקופות של עומס, עדיין רוצה לשמור על העוגן – כי אני מרגיש שברגעים האלו אני גדל, והופך להיות גרסא משופרת של עצמי. כשיש את הלגיטמציה להפסיק טיפה לחפף, כי לא נורא…..

לחיי הידיעה מה חשוב לנו בחיים
ובנפילות הקטנות להיזכר, ולראות מה צריך כדי לחזור לתלם…

נ.ב
מצאתי מה עוזר לי לחזור לתלם, לכתוב על היציאה מהתלם.

תודה רבה שקראתם ❤️

בואו להגיד שלום בפייסבוק 

מוזמנים גם להציץ בעסק של אשתי ושלי, שמאפשר לאנשים להקדיש ׳זמן מוזה׳ לעצמם בדברים שעושים להם טוב בלב.
מוזה הבית של המוזיקה והיצרה

שיתוף ב whatsapp
שתפו בוואטסאפ
שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב email
שתפו באימייל

אם התחברתם ובא לכם להישאר מעודכנים במשחק שלי

אהבתם את מה שקראתם? יש פה עוד כמה טובים

סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

דילוג לתוכן